אין מזמנין על הפירות, ודין בהמ"ז טעונה כוס

א) הק' התוס' (לז. ד"ה נתן) דהיאך נתן ר"ג רשות לר"ע לברך, הא אין מזמנין על הפירות. ותי' דהיה סבור שיברך על ז' מינין ג' ברכות שלימות, אבל ר"ע בירך לעצמו. ויש לפרש בכוונת התוס' דהא דאמרינן שאין מזמנין על הפירות היינו משום דלא תיקנו חכמים זימון אלא בברכה חשובה כמו בהמ"ז, דעל ברכה כזו מצוה להוסיף שבח למקום ע"י אמירת נברך שאכלנו משלו [ועוד דעיקר זימון הוא שא' יברך לכולן, וברוב עם הדרת מלך]. וכתב המהרש"א דר"ג היה סבור דהא דאין מזמנין על הפירות היינו בשאר פירות חוץ מז' המינין.

והוסיפו עוד התוס' בחולין (קו: ד"ה ושמע) עפ"י הגמ' שם דלא רק שאין מצוה לזמן על הפירות אלא אף אסור לעשות כן. וה"ט דכל שאין מצוה לזמן בברכה אחרונה יש טעם גדול לומר שלא יוכלו להצטרף הואיל ואינן מרויחין ע"י הברכה שיוכלו ליהנות אלא עומדים הם להפרד. וכ"כ המשנ"ב (סי' ריג ס"ק ח). ומה שתיקנו חכמים זימון בפת היינו משום דאסמכוה אקרא ד"גדלו לד' אתי וגו'" ו"כי שגם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו", ומזה שמעינן דמצוה לומר "נברך שאכלנו משלו" דהיינו לקרוא לאחרים לברך את ה'. ובאמת עיקר הזימון בזמן הגמ' היא שא' מברך לכולם כלשון הכתוב. והואיל ומסברא לא היו יכולין להצטרף ביחד לברכה אחרונה, ממילא לא היו חז"ל מתקנים מצות זימון אף בפת אי לאו דאסמכוה אקרא.

ולענין הלכה כתב השו"ע (סי' ריג ס"א) דצריכין ליחלק משום דאין זימון לפירות. ומשמע דאף בדיעבד אינן יוצאין. אמנם הב"י שם (ד"ה כתוב בספר) הביא מתשו' הרשב"א (מיוחסות להרמב"ן סי' קצו) דבדיעבד יוצאין משום דשומע כעונה. וכתב הט"ז שם (ס"ק א) דמה"ט האידנא שמזלזלין מאד בברכה אחרונה יש לסמוך על דיעה זו לכתחילה ויברך בקול רם.

והוסיף המשנ"ב (ס"ק ט) בשם הפמ"ג דכ"ש בברכת מעין ג' שאין הכל בקיאים בה בע"פ טוב לעשות כן לכתחילה דחשיב כדיעבד. אלא שכתב המשנ"ב שם דטוב יותר שיאמרו עם המברך מלה במלה. ונראה עוד, דגם אם א' מסתפק אם אכל כשיעור או לא לכתחילה יכול לשמוע הברכה מאחר, דזה חשיב כדיעבד. אבל בכה"ג פשוט שאין לו לומר הברכה עם המברך אלא ישמע ויכוין למה שהמברך אומר.


ב) עוד הק' התוס' דלר"ג שמזמנין על הפירות, אי ס"ל דברכה טעונה כוס א"כ יזמנו לעולם. ותי' שיכול להיות שלא ישתה כלל מן הכוס של ברכה. פירוש שאחרים לא ישתו מן הכוס. אך מ"מ קשה לאותו המברך שהוא טועם צריך לברך פעם אחרת וא"כ אין לדבר סוף. וי"ל דהיכא שאינו שותה בקביעות רק מלא לוגמיו מודה ר"ג, דאל"כ וכי לית ליה לר"ג ברכה א' מעין ג' בשום מקום.

ולכאורה צ"ע דמאי קשיא להו מהמברך, אולי אין בהמ"ז טעונה כוס אלא כשיש זימון. ועי' במהרש"א שדייק דמקושית התוס' מוכח דס"ל דגם יחיד המברך טעון כוס. ובתוס' לפסחים (קה: ד"ה שמע) הוכיחו מהסוגיא דהתם וכן מהא דתיקנו חכמים כוס שלישי בליל הסדר על בהמ"ז דאף יחיד המברך טעון כוס. וכן דעת הרשב"ם.

אמנם הב"י (סי' קפב) הביא בשם מדרש רות הנעלם דבהמ"ז טעונה כוס רק בשלשה. [וכ"כ הבאר היטב (ס"ק א) בשם האר"י, וכן הוא בזוהר פר' תרומה.] וכנראה דס"ל דחז"ל תיקנו כוס של ברכה על זימון ולא על בהמ"ז, ולכן בלא ג' ל"צ כוס. ואילו התוס' בסוגיין והרשב"ם סוברים דכוס של ברכה נתקנה על בהמ"ז.

והרמב"ם בהל' ברכות (פ"ז הט"ו) פסק דבהמ"ז אינה טעונה כוס כלל. ומהא דתיקנו חכמים כוס שלישי על בהמ"ז אין ראיה, דהא מבואר בגמ' פסחים (קיז:) דארבע כסי תקינו רבנן דרך חירות, אלא דהואיל ואיכא כל חד וחד נעביד ביה מצוה. וכיון שהרי"ף הביא זה בהלכותיו ש"מ דלדינא בהמ"ז אינה טעונה כוס אלא למצוה מן המובחר. וכ"כ הר"ן בפסחים שם. וכ"כ רבינו מנוח שם בדעת הרמב"ם. ומההיא ברייתא בפסחים דהנכנס לביתו במוצ"ש לק"מ דאולי היינו רק למצוה מן המובחר, א"נ י"ל דלא קיי"ל כוותיה וכמש"כ הרשב"א בברכות (נב. ד"ה ולענין). [ובאמת מלשון הב"י שם משמע שהרשב"א סובר דבהמ"ז אינה טעונה כוס כלל ואף למצוה מן המובחר.] ולדעת הרמב"ם והמנהג שהביאו התוס' בפסחים קושית התוס' בסוגיין מעיקרא ליתא.

והנה יעויין בשו"ע (סי' קפב ס"א) שהביא ג' הדיעות. ובמשנ"ב שם (ס"ק ד) כתב שנהגו להקל כדעת הרמב"ם שלא לחזר אחר הכוס אם לא שיש לו יין בביתו. ויש לתמוה למה אין נוהגין לזמן בכוס בזה"ז, הא עכ"פ מצוה מן המובחר היא. ותי' הערוה"ש (ס"א) דהואיל והיין הוא ביוקר, וכל שתייתנו הוא מים, לכן תפסנו לעיקר הדיעה דא"צ כוס. ועוד הוסיף בארחות חיים להגאון מספינקא (ס"ק ב) בשם מאורי אור דהואיל וקשה לרבים לשתות יין מחמת כבדות לאחר האכילה או שמרדימו או שאינו סובלו לכן הקילו בזה.

אך לפי טעם הערוה"ש מסתבר דהיכא שהיין הוא בזול בודאי יש לזמן על הכוס. וכ"כ הערוה"ש שם (ס"ג). ואף מטעם הארחות חיים לכאורה אין מקום להקל בשבתות ויו"ט שהרי היין מצוי על השלחן ונוח לו לשתותו. ובפרט שיכול לברך גם על מיץ ענבים.


ג) התוס' תי' לקושייתם דהיכא שאינו שותה בקביעות רק מלא לוגמיו מודה ר"ג (פי' שאינו מברך ג' ברכות אלא רק מעין ג), דאל"כ וכי לית ליה לר"ג ברכה א' מעין ג' בשום מקום. ולכאורה יש להעיר דבגמ' (לז:) מבואר דלר"ג על פת אורז ודוחן מברך מעין ג', וא"כ מהי כוונת התוס' וכי לית ליה לר"ג מעין ג' בשום מקום. וע"כ דס"ל להתוס' דלא מסתבר דר"ג לית ליה מעין ג' בז' המינין.

ובגליון הש"ס העיר מתוס' לקמן (לט. ד"ה בצר) שכתבו דלברכה אחרונה סגי בשתיית מלא לוגמיו, ועל כן יש ליזהר לשתות מכוס של ברכה מלא לוגמיו כדי שיברך לאחריו מעין ג'. ולכאורה כוונת הגרעק"א היא דע"כ תוס' הכא אזלי לשיטתם דס"ל דמברכין ברכה אחרונה אף על שתיית מלא לוגמיו, דאילו לדעת הרמב"ם בהל' ברכות (פ"ג הי"ב) והריטב"א בסוגיין (ד"ה קפץ) שאין מברכין ברכה אחרונה על היין בפחות מרביעית אין מקום לומר דעל מלא לוגמיו יברך מעין ג' אף לר"ג. ומדברי התוס' משמע דס"ל דלעולם ר"ג סובר דעל שתיית מלא לוגמיו מברכין ברכה אחרונה, אלא שאם שותה בקביעות חשיב טפי ומברך לאחריו ג' ברכות.

ועי' בתוס' הרא"ש (ד"ה נתן) שתי' כמו התוס', אלא שלפני כן הוסיפו די"ל שלא ישתה מן הכוס כשיעור שיתחייב בברכה אחרונה. וכנראה דלהך דיעה ס"ל להרא"ש דהשיעור לברכה אחרונה הוא רביעית (דהיינו שתייה בקביעות), אלא שאי"צ לשתות אלא מלא לוגמיו כדי לקיים הדין דהמברך צריך שיטעום, כמבואר בפסחים (קז.) ובשו"ע (סי' קצ ס"ג) – [ועי' בתוס' יומא (פ. ד"ה הכי) דמלא לוגמיו הוא שיעור ליתובי דעתא].

ומעתה קושית התוס' לק"מ, דהואיל ואינו שותה רביעית, ממילא אין מקום לומר שיטעון כוס לעולם, שהרי על שתיית פחות מרביעית אי"צ לברך ברכה אחרונה כלל. וכן תי' הריטב"א להדיא. ומדברי הרא"ש והריטב"א מוכח דס"ל דלענין הדין ד"המברך צריך שיטעום" ל"צ לשתות כשיעור שיתחייב בברכה אחרונה, דכדי להראות חשיבות לכוס של ברכה סגי ב"טעימה" ול"צ שתייה חשובה כמו שצריך להתחייב בברכה אחרונה.

והנה נחלקו הראשונים במקור הדין ד"המברך צריך שיטעום". לדעת התוס' בפסחים (קו.) ובנזיר (ד.) אינו אלא מדרבנן. אבל רש"י בנזיר שם סובר דהוא מה"ת, ומה"ט העלה דלא מסתבר דקרא ד"מיין ושכר יזיר" בא לאסור על הנזיר יין מצוה כיין הרשות, דהא מושבע ועומד מהר סיני הוא [עיי"ש מה שהק' עליו התוס'].

ובטעם הדין כתב רש"י בעירובין (מ: ד"ה ליתביה) ד"גנאי הוא לכוס של ברכה שלא יהנה ממנו אדם לאלתר שתהא ברכת בפה"ג שלא לצורך". וכבר תמהו על דברי רש"י שבתחילה כתב דגנאי הוא לכוס שלא יהנה אדם ממנו, ואח"כ כתב דצריך לטעום כדי שהברכה לא תהא לבטלה. ועי' באפיקי ים (ח"ב סי' ב) שכתב דב' טעמים נפרדים הם [וט"ס הוא וצריך להוסיף "ו", "ושתהא ברכת בפה"ג וכו'"].

ונראה שיש להוסיף דאולי מטעם ברכה שלא לצורך סגי בטעימה בלבד, אבל מטעמא דגנאי הוא לכוס צריך לשתות שתייה חשובה. והיינו מה שנחלקו ב' הדיעות ברא"ש, האם לכוס של ברכה צריך אותה שתייה חשובה כמו שצריכין לברכה אחרונה, או דילמא ל"צ שתייה חשובה כ"כ. [ואולי מה"ט גופא נקטו בלשון המברך צריך "שיטעום" דמשמע דאי"צ אלא טעימה, והרי צריך לשתות מלא לוגמיו ואין זה טעימה בעלמא, ויתכן שהכוונה היא דל"צ שתייה כ"כ חשובה כמו שצריך להתחייב בברכה אחרונה.]

עוד תי' התוס' בפסחים (קה: ד"ה ש"מ ברכה) דאולי לא תיקנו כוס אלא לאחר סעודת לחם. ונראה דזה ברור שלא תיקנו חכמים כוס של ברכה אלא כשיש איזה ענין חשוב, רק נחלקו הראשונים מה נקרא ענין חשוב. לדעת התוס' בפסחים תיקנו חכמים כוס של ברכה מחמת חשיבותא דסעודת פת, ואילו לדעת התוס' בברכות תיקנו כוס של ברכה מחמת חשיבותא דג' ברכות, ולכן לר"ג אף ז' מינים הם בכלל החיוב לברך על הכוס.

עוד תי' התוס' בפסחים שם בשם בה"ג שאין לברך על הגפן אחר בהמ"ז. וצ"ע בטעם הדבר. וכתב הרא"ש בברכות (פ"ו סי' כז) וכן בפסחים (פ"י סי' י) דאולי סברת הבה"ג היא דחשיב היין כבא מחמת הסעודה אע"פ שהפסיק בבהמ"ז. וכתב הב"י (סי' קצ) דאולי בה"ג פסק כרב אשי בפסחים (קג:) דבריך אכסא קמא ולא בריך אכסא דברכתא. אכן כבר תמהו המפרשים דלפ"ז משמע דס"ל לבה"ג שאין מברכין אף ברכה ראשונה על כוס של בהמ"ז, ואילו הבה"ג בפ"ז כתב להדיא שמברכין בפה"ג על כוס של ברכה.

לכן ביאר הפרישה שם (אות ג') דכוונת הבה"ג היא דהואיל והאי כוס הוא לצורך בהמ"ז שהוא לצורך הסעודה הרי הוא נפטר בבהמ"ז, אלא דחשיב כהסיחו דעתם מלאכול ואח"כ הביאו לפניהן דבר מאכל שצריכין לברך עליו ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה דבהמ"ז פוטרו.